זה היה הטנגו האחרון

זה לא פשוט, אבל צריך יהיה להתרגל לכך שיותר לא נראה את ליאו מסי משחק כדורגל בנבחרת ארגנטינה. שלשום (ג') הוא לבש את מדיה בפעם האחרונה, מול נבחרת בנין, ובכך רשם 208 הופעות בשורותיה, בהן גם הזכייה לפני ארבע שנים, בגביע העולם.

ניצחון נבחרת ארגנטינה על בנין בתוצאה 0:3, כולל שער שהבקיע מסי, היה הדבר המשני בהצגה שכל אוהד כדורגל השתדל לא להחמיץ. למעשה כבר אין מה לחדש כאשר מדברים או כותבים על מסי. אבל תמיד נזכור שהייתה זו חוויה יוצאת דופן לראותו על המגרש, והרושם שהותיר, בל ימחה.

רבים רואים בו את הכדורגלן הגדול ביותר בהיסטוריה. קשה להתווכח עם מי שחושב כך, ואולי בצדק, שכן, גם מי שראה את פלה ודייגו מארדונה חייב להודות שמסי הוא השחקן גדול מכולם ב- 15 השנים האחרונות, ונמצא באותו מעמד של מארדונה ופלה.

מה שייחד אותו בהשוואה לכל שחקני תקופתו היא הקלות שבה ביצע את מהלכיו. הוא עשה זאת, כביכול, מבלי להתאמץ, ונראה במגרש כמי שקורא את המשחק כרב אמן בשחמט המתכנן את ביצועיו עם כמה מהלכים קדימה. זוהי גאונות של ממש, ומסי הוא אכן גאון של כדורגל. תודה לך מסי על כל מה שנתת לנו, אוהבי הכדורגל. אנחנו נתגעגע.

ומגאון לענק - כריסטיאנו רונאלדו, הכוכב הפורטוגלי שהיה לאחרונה בכותרות. אם יש משהו שאינו ניתן לויכוח הוא היחס שאליו ראוי השחקן הגדול הזה. הכוונה אינה לחובה להציבו בהרכבה של הנבחרת, משום שזכותו של כל מאמן היא לקבוע מי ישחק ומי לא.

אולם בלתי נתפס שרונאלדו יתחמם על הקווים משך 30 דקות ולא ישותף כמחליף. זה הדבר המינימלי, האנושי, כלפי כל שחקן, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בכריסטיאנו רונאלדו. לכן קל להבין את תחושת ההשפלה שעבר גדול כדורגלני פורטוגל. הוא היה ראוי ליחס אחר, ותמוה בעיני שלא זכה לו.