כשהגיטרה מייבבת

איך מודדים חיים של מוזיקאי? לפי כמות האלבומים שהוא השאיר על המדף? לפי הלהיטים שעדיין מתנגנים ברדיו? או אולי לפי העובדה שגם שנים אחרי, צליל אחד בלבד שלו בגיטרה - סימן היכר של סאונד ייחודי - גורם ללב שלך להתכווץ מגעגוע?

גרי אקשטיין (2021-1948), מעמודי התווך של הרוק הישראלי, היה פנומן. הוא היה הילד מתל אביב שהביא את הבלוז והרוק הכי אותנטיים, הכי מחוספסים, ישר ללב המיינסטרים הישראלי. הוא ידע להיות הכי קצבי ושמח, ורגע לאחר מכן - הכי חשוף, עטוף ברוח סתיו, פגיע וכואב.

אקשטיין, שהחל את דרכו בלהקות הקצב בשנות ה-60, פיתח אף קריירה קצרה בגרמניה ובשנות ה-70 הביא את הגרוב, הפאנק והסול ללב המיינסטרים עם קלאסיקות כמו "קפטן ג'ק", "אני הולך לבית שאן", "היה לי טוב", "היום זה היום", "בוגי איתי הלילה", "רוח סתיו", "בלוז בית הקפה" ו"פתאום כשלא באת" (עם שלמה ארצי), נחשב לא רק לאחד הגיטריסטים הגדולים והווירטואוזיים בכל הזמנים, אלא גם לטכנאי סאונד מיתולוגי שעיצב כמה מהאלבומים של מיטב האמנים, זאת לצד נגינתו בהקלטות של אריק איינשטיין, יגאל בשן, אריק סיני (עבורו הלחין את "בשעה שכזאת" ו"מסתובב ושר"), יהודית רביץ, גלי עטרי, צביקה פיק ואפילו זוהר ארגוב.

החודש מציינים חמש שנים לפטירתו של אקשטיין. חמש שנים בלעדיו, בלי החיוך, בלי האופטימיות הבלתי נגמרת שלו ובלי המוזיקה החדשה שיכול היה עוד לתת לנו. גם כשהגוף בגד בו בשנותיו האחרונות, הרוקנרול והרוח שלו מעולם לא נכנעו.

דודי פטימר אירח באולפן 103fm את אחיו של גרי, המוזיקאי ערן זעירא, שסיפר, דרך השירים, על האח והאדם מאחורי הפרסונה המוזיקלית הציבורית, גילה קוריוזים מאחורי כמה מהרגעים הבלתי נשכחים ברוק הישראלי ואף השמיע הקלטות נדירות. עוד התראיינו במיוחד להסכת חבריו של אקשטיין מתחנות מוזיקליות שונות, המוזיקאים יאיר שרגאי, מוטי דיכנה ושמוליק בר עוז.

הפודקאסט 'מילים ולחן' לוקח אותנו למסע בעקבות התופעות, הסיפורים, השירים והאמנים שעיצבו את הפסקול הישראלי לאורך שנותיו. דודי פטימר הוא עיתונאי וחוקר מוזיקה, יוזם פרויקט תיעוד המוזיקה הישראלית דודיפדיה.

לכל הפרקים של הפודקאסט לחצו כאן.