"הלהקה הזו קמה 3 פעמים"

חמי רודנר ואסף שריג, חברי 'איפה הילד?' התארחו לשיחה חגיגית אצל איריס קול ב-103fm על  האלבום החדש והשביעי במספר. וגם: הלהקה והקריירה המוזיקלית.

הלהקה האהובה 'איפה הילד?' שיחררה אלבום חדש בשם אמבולנס שירים. רודנר שיתף בראשית דבריו כי "אני  קורא לזה בצחוק 'תרפיה בעצב', דווקא לחוות ולהגיע לדמעות יש בזה משהו שמטהר ובסופו של דבר מוזיקה זו אלכימיה". בהמשך אמר בפואטיות: "זה לקחת את הקשה והמדמם ולהפוך לזהב. יש לנו מלא שירים עם המילה עצב, וזה הפלא שאתה רואה 2,000 או 5,000 אנשים בקהל שרים 'העצב שלה' ומחייכים".

אסף שריג סיפר מצידו: "זה בלט לנו מאוד בעקבות הקטסטרופה שפקדה אותנו בשנים האחרונות, בעיקר אחרי ששבעה באוקטובר שהופענו למפונים וחיילים לא מעט. הבאנו איזושהי דרך להתמודד ואנשים נעזרו בשירים שלנו והיה מן קתרזיס כזה".

רודנר דיבר בהתרגשות על השיר תפילה: "זה בעצם ממקם את המוזיקה במקום רוחני אפילו כמעט דתי, מה שהמוזיקה הישראלית עושה היא מבקשת על נפשנו". בהמשך הוסיף, "היופי שנוצר בתרבות הישראלית, ועבורי במיוחד, זה פלא. שפה שחודשה והכל סה"כ אחרי 100 שנה". שריג שיתף מצידו: "כשהתחלנו, למרות שתמיד היינו להקה עם אופי מאוד ישראלי, ניסינו להישמע חו"ל וזה נתן חלק מהאופי של איך שאנחנו נשמעים, אבל השפה תמיד הייתה עברית ולא ניסינו להישמע כמו בנזין או תיסלם - אלא קלאש, נירוונה ופיקסיז".

"את השיר 'אחד אלוהים' שיחררנו ב-91' והקלטנו אותו באולפנים בכיכר המדינה", סיפר רודנר. "הלהקה הזו קמה 3 פעמים - פעם ראשונה כלהקת קאברים בקיבוץ גבעת ברנר, שהשאיפה שלה הייתה ללמוד לנגן וקאברים. פעם שנייה בתל אביב כשהשתחררתי והתכנסנו בת"א ב-89'. הפעם השלישית הייתה ב-2008/9 שהתאחדנו מחדש אחרי שהיינו עשור בנפרד" סיפר שריג.

"עמדתי מול הראי ודמיינתי שאני בונו והתחלתי להגיד לעצמי שאולי יש משהו טוב בקול שלי"

"עבר מספיק זמן מאז שהתפרקנו, והיה איזה געגוע. חמי הוציא אלבום בשם מכונת השירים הגדולה, ובעצם התכנסנו לעשו תכמה שירים בהופעת ההשקה של האלבום אחרי שנים", סיפר שריג על החוויה שלפני האיחוד המחודש. רודנר הוסיף וסיפר: "היה רגע אחד בחיים שבחרתי במוזיקה וידעתי שזה מה שאעשה כל החיים שלי. זה היה רגע של התגלות כשהייתי בן 20, הייתי בגיל  מאוחר למדי ולא הייתי ילד מנגן ממש. הייתי רקדן מטורף בדיסקו בקיבוץ, הריקוד יצר אצלי תחושת שחרור עילאית כזו. הייתי שר יחד עם הסולן, לא משנה אם זה סיימון לבון או סופט סל, מארק הלמונד".

"בעיניי מדובר ברוק לכל דבר ועניין, וברור שגם אהבתי להקות שהיו יותר אומנותיות. הדנ"א שלנו משם והפכנו ללהקת ניינטיז. הייתי צועק יחד עם הסולנים, הייתי שומע אלבומים ותקליטים בבית, אני עמדתי מול הראי ודמיינתי שאני בונו והתחלתי להגיד לעצמי שאולי יש משהו טוב בקול שלי", סיפר על רגעים אישיים לצד ההופעה כלהקה.