תקועים על תחנת הרכבת של החיים

שלומית תמיר פתחה את תוכניתה השבועית 'בראיה אחרת' בדימוי החיים שלנו ׳לתחנות בלתי פוסקות של רכבת, כשהיעד הוא להגיע לתחנה הסופית - מימוש׳, כאשר בדרך עוצרת הרכבת ב׳תחנות מסוימות שאנחנו יורדים מהן ואנחנו לא מסוגלים לעלות בחזרה׳. היא שיתפה בתחושה האישית שלעיתים מלווה רבים מאיתנו: ׳הפחד מהיעד הבא משתק יותר מהסבל המוכר של התחנה הנוכחית׳, תחושה שנובעת מ׳העייפות מהדרך ותשישות מצטברת מהטראומה׳".

תחילה היא מתארת את דברי אמה ואת סיפור חייה של סבתה: ״חגגתי לאימא שלי יום הולדת 92, וזה לא מובן מאליו בכלל. היא תמיד אמרה שלא משנה לאיזו תחנה היא תגיע בחיים ובאיזה גיל, היא מבקשת בריאות בתוספת לכול מה שזקן או זקנת שבט מבקשים - ׳אל תשליכני לעת זקנה׳ ו׳שלא אזקק לאף אחד׳״. לדבריה, ״אימא שלי תמיד מצטטת את המשפטים האלה ומוסיפה ואומרת שהיא לא רוצה להיזדקק לאף אחד, ויש לה רשימה של למי לא להיזדקק. היא חושבת תמיד שהיא מעל כולם ומעל הטבע, זה אחלה שהיא כזו״.

״שבוע שעבר אמי התקשרה אליי מייד אחרי התוכנית, תוכנית שעסקה בתחנות בחיים, כשמה היעד הסופי? מימוש״. שיתפה תמיר. ״שהיא שמעה על תחנות אקראיות, היא התקשרה, כי תמיד יש לה מה להגיד, והחליטה להביע את דעתה. הכי מעניין זה לשמוע איך או מה אומרת דמות היסטורית, בכל זאת מדובר בעדות היסטורית, על מה שהיא חושבת מנקודת המבט שלה״.

תמיר ציינה כי ״היא אמרה לי על הפתיח: ׳החיים הם מסע ברכבת, אנחנו אכן קונים כרטיס, מתכננים את מסלול החיים ונדמה שאנחנו יודעים באיזו תחנה לרדת, אבל כלום לא מתוכנן׳. היא תמיד מספרת את אותו סיפור, כעדות על עצמה, על סבתא שלי שעלתה לישראל״.

״שיש כאלו שימצאו את עצמם תקועים בתחנה ולא יקרה שום דבר אם הם לא יעלו בתחנה הבאה והם מקסימום יקימו בית על הרציף״, ציינה בפואטיות והוסיפה: ״בעודם יושבים על הספסל, צופעים בשאר הנושאים. אנשים עולים, יורדים, ממהרים. ליעדים שלהם ממשיכים לנוע. הם מעדיפים להעצר, לא לעצור, לא לעלות, לא לרדת. פשוט מחליטים לצפות, מחליטים לגור בתחנה."