תחילתה של קנאה ירוקה

שולה ברנע, כותבת הספר ׳קנאה ירוקת עיניים׳, שוחחה עם ורדה רזיאל ז׳קונט ב-103fm על הספר שכתבה והתחושות שבעקבותיו. האם ישנה קנאה בריאה, ומה ההשפעות של קנאה.

״אני חושבת שבאמת הנושא של קנאה קיים בחברה, כמו שיש עוד רגשות אנושיים וטבעיים שאדם הולך איתם והם איתו, אמרה שולה בראשית דבריה. ״לא בדיוק מדובר על זה, כי זה נושא בספרות אבל לא נעים לדבר עליו למשל במשפחה. בין היתר קנאה בין אחים, בין בני דודים, בין הורים לילדים והפוך - זה טאבו לדבר על זה״, ציינה.

״יום אחד התעוררתי בבוקר, ולנגד עיניי היה השלד הזה. אמרתי שאבנה ריבוע של ארבע דמויות, ואפצח אותן. תחילה לא ידעתי לאן העלילה תזרום, בכלל לא תכננתי אלא קמתי בבוקר ואמרתי ׳מעניין מה הן יעשו היום׳ ולא ידעתי. אחר כך היה לי אתגר לשרטט כל אחת עם המאפיינים שלה״. 

״אני חושבת שעברתי בעבודה קנאה במעמד המקצועי״

לדברי ברנע, ״הייתה פה מלאכה קוגנטיבית איך לעצב את הדמויות. הרבה מהתבוננות שלי יושבת על הרקע מקצועי, כי הייתי יועצת שנים רבות ופגשתי במקרים קשים מאוד בעיר לוד, תל אביב, חולון אוכלוסיות סוציאקונומיות סיפורים קשים - עד שבספרי הקודם כתבתי ׳מה עוד לא קרה?׳ כי חשבתי שאי אפשר להפתיע אותי״.

״זה בא משכן בשכונה שלנו, שתמיד היינו מסתכלים עליו במבט שהוא כל כך גלותי, שמרחוק כשהוא היה פוסע עם סנדלים וגרביים אמרנו רואים מהיכן הוא בא״, שיתפה. ״היה לו לבוש גלותי לא ישראלי, עם היחפות הזו, מנותק ואלגנטי״. עוד ציינה כי ״לנו זה היה ברור במשפחה, גדלתי באחת השכונות של חולון הישנה. אני חושבת שעברתי בעבודה קנאה במעמד המקצועי. עברתי הרבה טלטלות ובמבט לאחור הבנתי מתוך הספר על עצמי שהייתי פעמים רבות כינור שני, זה דירבן אותי בכיוון של קנאה חיובית, להתפתח ולקחת את עצמי הלאה למקום יותר גבוה״.