עת לספר לעולם את האמת

בימים כתיקונם, מוכרת אלה קינן ברשתות החברתיות כבעלת חברה לשיווק דיגיטלי ויוצרת תוכן בתחום הטיולים. במהלך המלחמה, הפכה לאחד הכלים ההסברתים המשמעותיים של מדינת ישראל ברשתות החברתיות, ואף הייתה מהוגות התיוג HamasISIS, המקביל בין חמאס לאכזריות של דאע"ש. בשיחתה עם ענת דוידוב וטל לב רם, סיפרה על פעילותה.

"אני חושבת שהתרומה שלי הייתה ביום אחרי הטבח, שבעצם כבר התחלתי לראות מה קורה, כמו עוד הרבה אנשים, ברשתות. כבר ביום ראשון אחרי הטבח התחילה להתמלא ברשת מלא תמיכה בחמאס על המעשים שלהם. חשבתי להגדיר נרטיב, וכתבתי גם הסבר, וגם התחלתי לייצר תוכן. אני חושבת שמה שהיה יוצא דופן זה פשוט שכבר הכנתי דף מסרים והסבר איך אפשר לדעתי לנצח את זה".

המשיכה, והודתה קינן כי "זה תפס מאוד, בכל העולם, התגובה הייתה תגובה בינלאומית. עיתונאות זרה פונה בערימות, כמה פעמים ביום, הם כולם מגיעים דרך הפוסטים במדיה החברתית. שנית, הבעלים של טיימס מגזין, רציתי לבדוק שזה לא חשבון מזוייף אבל זה חשבון אמיתי, ממש עובר על הציוצים ופתאום אני מקבלת מאנשים שגרים בחו"ל הם מה שנקרא 'טרנדים'. אבל זה מראה על פי גיאוגרפיה. כשאתה רואה שאתה מספר אחד בארה"ב זה אומר שאתה בינלאומי".

כמו כן, כאשר נשאלה כיצד שומרים על התמיכה הישראלית ברשתות, הסבירה: "באמת כבר ביום רביעי חמישי התחלנו לראות וגם כתבתי את זה, אני לא היחידה, שכבר ברביעי חמישי השיח התחיל להשתנות. צריך להגיב במלחמה מאוד מאוד מהר. ברביעי התחלנו לראותה כחשה של הטבח. כל האנשים שתומכים בחמאס, הם אפילו לא צריכים להיות אנשים ממוצא פלסטיני, אחרי שלאט לאט יצאו יותר מעשי הטבח לא רצו להזדהות עם דבר כזה. אנחנו בעצם התחלנו לייצר תכנים שהם נלחמים בדבר הזה, וראינו שלאט לאט שמתחילה הפעולה בעזה, ממש בסופ"ש, בהקשר הזה אנחנו מייצרים דף מסרים שהוא בהקשר שונה. שישראל לא מעוניינת לפגוע בחפים מפשע".

"אם חמאס לא היה נותן לאזרחים לו, לא היה מכריח אותם להישאר בבתים. קיבלתי ביום שישי או חמישי בלילה פעם ראשונה פנייה מגורם רשמי, אבל הם רק הפיצו לנו תוכן ולא נעזרו בנו לדבר הזה. דפי מסרים כתבנו באופן שמבוסס גם על השיח ברשתות וגם דברים שראינו שקורים בעיתונות העולמית. התגובות הן מדהימות, פתאום אני רואה אנשים פרטיים שפונים אליי, שואלים שאלות. אתה מבין שחצית את הגבול של ישראלים, ישראלים בחו"ל ויהודים. אני לא אומרת שהסיפור הוא קל. התמונות מעזה בהחלט לא לטובתנו, זה לא גורם לי להרגיש טוב לראות ילדים מתים בצד השני. זה לא מי שאני, לא ככה חונכתי", הדגישה.

לסיום, תהתה דוידוב היכן עוברים הגבולות בפרסומים, וקינן השיבה: "עברתי על הרבה חומרים, גם מקבוצות של עזה, ולא השתמשתי ב־99 אחוזים. גם ממה שפירסמתי, הוידאו והסרטונים, עדיין קיבלתי הרבה ביקורת. אני לא מפרסמת גופות, אבל אני כן אפרסם חדר מלא בדם. אנחנו מגוייסים לדבר הזה. אני בסוף בבית בטוחה".

עריכה: שני רומנו