"לילדים שלנו אין שום סיכוי"

הספירה לאחור ל-1 בספטמבר כבר כאן. אנחנו בריטואל הקבוע של תהיה שביתה ואולי הפעם לא? מוכר, אבל הפעם זה אחרת. רן ארז, יו"ר ארגון המורים העל יסודיים, מתדפק על דלתות שר החינוך - ומחכה ומחכה. בסוף נפגשים השר והיו"ר. תוצאות אין. העלאת שכר למורים הוותיקים? שר החינוך מוכן לתת רק למורים חדשים. תקועים.

עם או בלי קשר - תמונת המצב של מערכת החינוך מזעזעת. אלפי מורים חסרים במקצועות משמעותיים: אנגלית, מתמטיקה, לשון, היסטוריה, ספרות ועוד רבים. מורות ומורים טובים רק מחכים להגיע למינימום שנות ותק כדי לעוף מהמערכת. ממש ככה.

מנהלים נוטשים את המערכת. כיתות מפוצצות בארבעים תלמידים. הפערים בין ישובי הפריפריה למרכז הולכים ומעמיקים. שוויון הזדמנויות רק בתיאוריה. בדירוג ההישגים של בתיה"ס התיכונים, לא תמצאו בראש הרשימה את דימונה, קריית גת או חצור הגלילית. את מי כן תמצאו? את רמת השרון, מודיעין מכבים רעות, תל אביב, גבעתיים, קריית אונו, רמת גן, או בי"ס עתיד למדעים מלוד, שהוא פרטי ומושקע. בכלל, כל מי שעובר במקרה ליד שער ביה"ס, מוזמן להיות מורה. מדהימה הזילות של המקצוע הכי חשוב.

מה משותף לכל אלה? כסף. והרבה. מי משקיע? או רשויות עשירות, או הורים מבוססים. וזה כל הסיפור - בתי הספר מתנהלים בקווים מקבילים. לא יפגשו אף פעם. ישקיעו? יצליחו. ככה פשוט. שר חינוך מתחלף פה בממוצע בכל שנתיים, ולא משנה אפילו מה שמו ומה הוא מביא איתו. לילדים שלנו אין שום סיכוי.