"אני אמא, אני לביאה, אבל גם לביאה צריכה לנוח לפעמים"

כמדי יום רביעי הגיעה מרסל מוסרי לאולפן ושיתפה בכל הסיפורים והשירים שכתבה ופגשה במהלך השבוע. הפעם בחרה מוסרי לפתוח בסיפור אישי, כיצד לא חשה בטוב ובאמצע הלילה ביקשה עזרה מהקרובים אליה, למרות שאף פעם לא נהגה כך, כי היא אמא, אמא לביאה.  

היא שיתפה כי, "חוסר אונים טוטאלי בפרט כשאת יודעת שבחדר הסמוך ישנה תינוקת קטנה שבעוד ארבע שעות תתעורר וצריכה אמא איתנה ומתפקדת, זו הייתה הפעם הראשונה מאז שילדתי אותה, שלקחתי את הפלאפון שלי וסימסתי לכל אדם שיודע כי מובן מאליו שמרסל חזקה ומתפקדת, שאני צריכה עזרה, שיתפקד ויגיע לפה איך שיעלה הבוקר, שעוד רגע ואני מפנה את עצמי אל בית החולים". 

עוד אמרה: "בחמש בבוקר שמעתי דפיקות חזקות בדלת, התעוררתי מהן ומצאתי את עצמי על הרצפה כשראשי שעון על הספה "מרסל זו אמא תפתחי לי" אמרה אמי ושמעתי אותה נלחמת בדלת ובטלפון משוחחת עם אחותי ואומרת לה שהיא מקווה שלא התעלפתי ואם כן שתזמין מכבי אש כי הדלת נעולה מלמעלה, זחלתי בקושי אל הדלת, הרגשתי איך אני לא מכירה את הגוף שלי, הוא בגד בי והרע עמי, עלתה בי בחילה, הצלחתי לפתוח לאמא שלי את הדלת". 

לבסוף סיכמה, "ההרגשה השתפרה פלאים, פתאום שחררתי אחיזה, ידעתי שהילדה שלי בידיים טובות, שאמא שלי פה דואגת לי ואחותי מסייעת לה, אבא שלי התקשר בלי סוף, הרשתי לעצמי להיות שוב ילדה. רציתי שימשך הרגע הזה ונשבעתי לעצמי שעם חולי או לא, אתחיל לבקש קצת יותר עזרה. אני אמא, אני לביאה, אבל גם לביאה צריכה לנוח לפעמים. בריאות לכולם".