עדיין כאן

"את היד של סבתא, הכרתי ביום הראשון לכיתה א'", כך פתחה מרסל מוסרי את סיפורה, על הסבתא ההיא, שגם הרבה אחרי הזיכרונות הנעימים נותרה כל כך חיה ונוכחת. "כל הדרך, בין כבישים ראשיים לרמזורים אדומים, אחזה חזק בידי, והסבירה לי מה לעשות כשיבואו הקשיים". 

עוד סיפרה: "אם המורה צועקת, תחייכי אליה, יש לה לב של אמא", חייכה אליי, "והכי חשוב - אם הבטן עושה רעש, תפתחי את התיק, סבתא שמה לך שם את כל השוק. הפעם האחרונה שליוותה אותי, הייתה בגיל 22".

ממרחק של שנים, נדמה שהכל נראה אחרת. מרסל סיכמה את סיפורה במבט אל העתיד, או בעצם, אל ההווה: "הבטתי אל השמש בעיניים, כיתה א' הסתיימה מזמן, והנה אני כבר נושקת אל ה־30. אולי אתחיל סוף סוף ללמוד ללכת לבדי".